עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ברוכים הבאים לבלוג שלי.
Armental - אמנות ונפש. בואו נדבר על זה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
כתיבה  (2)
נפש  (2)
סיפור  (2)
פורקן  (2)
אמנות  (1)
ילדות  (1)
יצירה  (1)
כאב  (1)
ארכיון
Armental - ברוכים הבאים
31/05/2019 19:57
אמבר חיון
קודם כל, אציג את עצמי. אני אמבר חיון, זמרת-יוצרת, ועכשיו - גם בלוגרית. אני כאן כדי להביא לאור הזרקורים את הנפש שלנו. המטרה שלי היא להגיש את עולם הנפש לקהל הרחב, יחד עם סוגים שונים של אמנות. אני רוצה לקחת אתכם למסע אל העולם הזה, שהוא עולם באמת מדהים ומיוחד במינו, ואני מאוד מקווה שתאהבו את העבודה שלי. כל פוסט יעלה סיפור חדש בשילוב אמנות כלשהי. כל פעם משהו אחר, יוצא דופן. בתקווה שנצליח, ולו במעט, לשבור את הסטיגמה, ולשפוך אור וצבע על עולם הנפש.

0 תגובות
ציפור
11/11/2020 04:03
אמבר חיון
כתיבה, נפש, סיפור, פורקן, ילדות, כאב
ציפור / אמבר חיון
כשיורד הערב, השמיים מתכהים, והלילה החשוך והמסתורי ממלא את חדרי, אני נזכרת בה. אני נזכרת בילדה הקטנה הזאת, בעיניים העצובות שלה, העייפות, שזועקות לעזרה. הזעקה הכי שקטה ששמעתי, ובאותה נשימה, הכי מחרישת אוזניים שקיימת. אף אחד לא הבין אותה. הם לא ידעו שחבלות יש בגוף, אבל גם בנשמה. וכמו ציפור היא נפגעה. הם קצצו לה את הכנפיים, כל פעם נוצה אחת. ואז, היא כבר לא יכלה לעוף. אבל היא היתה מיוחדת. משהו בעולם שלה, היה אחר. מהר מאוד היא הבינה, שאם בכנפיים היא לא תוכל להשתמש, הרגליים יקחו אותה לאן שהיא צריכה. אז היא קמה והתחילה ללכת. אבל לא להרבה זמן. היא הרי היתה ילדה קטנה. והרגליים? כצפוי לילדה בגילה. כולם דרכו ורמסו, והרגליים - נשברו. כשהציפור איבדה את הכנפיים והרגליים שלה, היא כבתה. במקור שלה, היא כבר לא ניסתה להשתמש. אבל בעולם שלה, זה לא מתקבל על הדעת. רגע לפני השקיעה, היא ישבה במרפסת, ממנה לפני שנים רבות עוד אפשר היה לראות את הים. היא צפתה בשקיעה, שאהבה כל כך, ובשעת הדמדומים היא נזכרה. עוד מעט אפשר לחלום. וכשהשמיים קיבלו את פני הלבנה והתכסו במיליון כוכבים, שלא תרגיש בודדה, הגיעה סבתה, עם חיבוק חם מלא באהבה. ובקולה הנעים ומגע ידה הרך הובילה את הילדה אל מיטתה, עטפה אותה בשמיכה, ליטפה את שיערה, ויחד, הן שלחו את הציפור אל בית ההבראה. בבוקר, כשפקחה הילדה את עיניה והביטה במראה, בתוך עיניה הגדולות, מלאות הסקרנות, היא ראתה את הציפור. כנפיים, רגליים ומקור. זו לא ציפור אחרת, ולא ציפור שונה. הציפור, כמעט התאוששה.

0 תגובות
קהילה "תומכת"
15/07/2019 13:11
אמבר חיון
למי שלא יודע, קהילה תומכת היא דיור עם תמיכה לזכאי סל שיקום ממשרד הבריאות וקצבה מביטוח לאומי. לצערנו לא כל המקומות "טלית שכולה תכלת", והנה מה שכתבתי על כך.

איזה קהילה תומכת?! תעשו לי טובה, נו באמת! אתם מתערבים לי בחיים ולא משחררים, פוגעים בחברים שלי ומעמידים פני תמימים. אז אל תבואו אליי ותגידו "אנחנו רק רוצים בטובתך", כשאתם אפילו לא יודעים איך. אני נופלת וקמה ונופלת וקמה שוב, אבל שום דבר לא נראה לכם חשוב. רק בכסף שלי אתם מתעניינים, כאילו זה הדבר היחיד שקיים בחיים!
1 תגובות
בלגן
15/07/2019 12:55
אמבר חיון
בלגן מאורגן זה הכי יפה, נשפך לי על השיש כל הקפה. ברחתי באלגנטיות מזירת הפשע, ולא ניקיתי כלום כבר מהבוקר בתשע. אומרים ש"סדר סביבתי מוביל לסדר מחשבתי", אבל אף אחד לא יודע מה באמת קורה בחדר שלי. והשיש עדיין מלוכלך.
2 תגובות
מסכות
01/06/2019 02:21
אמבר חיון
כתיבה, יצירה, נפש, אמנות, סיפור, פורקן
קצת קשה להתנהל בעולם שמלא בכל-כך הרבה אנשים שעוטים כל-כך הרבה מסכות, בעודי מנסה לשמור על המסכה שלי במקום. בשעה שהדמעות שלי ממיסות לה את הדבק המאולתר, והיא מחליקה לי ונופלת. תמיד במקום הלא נכון, בזמן הכי גרוע, חושפת את כל השריטות וכל החלקים הכי פצועים שהגוף מנסה להסתיר, והנפש רק רוצה לשכוח מהכל.


ובפעם הבאה שתראו אדם שמנסה בכל הכוח להדביק את המסכה, נסו לעזור לו להוריד אותה, אפילו לרגע. אף אחד לא יודע מתי הבנאדם הרשה לעצמו לפרוק בפעם האחרונה. הציעו לו את הכתף שלכם, הציעו לו חיבוק מכל הלב, הציעו לו ספל שוקו חם ועוגיות, מרתון ממושך של קומדיות רומנטיות אל תוך הלילה וצלילה חופשית לתוך קופסת בן & ג'רי. אולי תהיו אתם אלה שיעזרו לו לפרוק את המטענים הכבדים שהוא הסתיר מאחורי דבק מאולתר - שהדמעות שלו אכן המסו, אבל הדבר הנפלא הוא שאחרי הפורקן המדהים הזה - הנפש שלנו הופכת טהורה.
0 תגובות